פֶּרְפֶצְיוֹנִית

היא צועקת עלי

את לא יודעת שאני , נו, המילה הזאת?

העיניים עקומות, מה את לא רואה?

אני לא יכולה לסבול את זה, מה אתם לא מבינים.

הציור מלא הבעה, אני אומרת לה.

עקום, היא צורחת.

אני רוצה לתקן. עכשיו. לא הבנת שאני פרפציונית?

לא מעניין אותי כלום! אני רוצה לתקן! זה עקום!

בואי נתקן, אני אומרת בשקט. אפשר לתקן.

אנחנו מסמנות את הגובה, את הגודל, מציירות מחדש, מתקנות. היא ממשיכה לרעוד מעצבים .

עכשיו זה בסדר את רואה, עכשיו זה נראה טוב.

מה קרה? מה שיגע אותך היום?

יש לה יומולדת עוד יומיים. רבה עם אימא, שלא מוכנה לעשות לה יומולדת.

האימא הזאת שהיתה רוצה שלא תיוולד בכלל. אז היא כל היום עם קוצר נשימה,

עצבים משפריצים לכל הכיוונים.

לא יכולה להירגע.

רוצה לצייר בלבן ויוצא לה שחור.

מה זה? מה אני עושה?

מה את עושה?

שחור, שחור כמו הנשמה שלי, היא צוחקת.

ואני חושבת על העיניים העקומות שיישרנו, המבט העקום שבשבוע שעבר חגגה אותו והיום נוגע עמוק במבט העקום של אימא עליה, המבט שמרגיש לה לא-מכיל, לא- אוהב. עקום לגמרי, והיא הרי פרפקטציוניסטית, רוצה שאימא תביט בה, שהמבט יכיל, יקבל ויאהב דייו. שיהיה ישר דייו. והיא מיטיבה אותו, את המבט המתבונן בה מהציור ומאמצת אותו אל ליבה, משלימה לזמן קצר, מושלמת לרגע בעיני עצמה.