גרוטאות
הסטודיו ואני אחד. אי-אפשר להפריד אותי ממנו.
הסטודיו מחבק ומכיל כמו שאני רוצה לחבק ולהכיל.
הסטודיו כגוף, הוא ישות כמעט עצמאית אך זהה לי, מבטאת אותי, את המאוויים הכמוסים שלי. הוא דרך הביטוי שלי בעולם.
ילד נכנס לסטודיו וסוגר אחריו את הדלת. ניגש לארגז הגרוטאות, לאינסוף האביזרים, המקלות, העצים, החוטים, הבדים. משמעות ארגז הגרוטאות הוא בעיני המתבונן. בחוץ כולו יזרק לפח הכתום. כאן, בסטודיו, זהו עולם עשיר ורב-אפשרויות מי בכלל יודע מה באמת מסתתר בתוכו.
הילד אוחז באקדח הדבק החם ואני שוקעת איתו לתוך עולם הדימויים והדמיון הפרטי שלו. אנחנו נשאבים לתוך ממלכה קסומה. אני לא יודעת מה יקרה בשעה הקרובה, לעיתים קרובות גם הילד לא יודע. הוא פשוט מתבונן, מקשיב לעצמו, מתנסה, נותן לדימוי שעולה בו להוביל.
קופסאת קרטון מאורכת תהפוך לאניה שטה בים, עם הגאים ומחשב ומצפן.וגם כיסא לקברניט של הספינה. בספינה הזו הוא ישוט מילדות לבגרות מהחיק החמים והמכיל של אימא אל מחוזות הגבריות של אבא. הוא עצמו ישב בכיסא הקברניט. לזמן קצר אני מקבלת את תפקיד הנווט, עד שילמד את קריאת המצפן וימצא את הכוח הפנימי שיאפשר לו להחזיק בהגה הספינה בעצמו, גם כשהים סוער.
באמצעות הדבק החם קוביות של עץ נצמדות אחת לשנייה. פקקי שעם הופכים לגלגלים, טבעת וילון היא בכלל הגה, והנה קטר שמושך את הקרונות הבלתי נראים של הדאגות, הפחדים, החלומות, המשאלות הכמוסות. העשן שיוצא מארובת הקטר הינו צבר כדורים רכים וצבעוניים (למרות שמזמן הקטרים לא מונעים על פחם ואין להם ארובה ועשן...). הקטר נצבע בשלל צבעים נקיים, עזים. ויש לו פסי-רכבת לסוע עליהם. הילד כאילו אומר, יש לי כוח של קטר. יש לי כוח להוביל. יש לי כוח, שבמוקדם או מאוחר יצא לפועל. אני הקטר. וכאן, בסטודיו, ניתן לו הזדמנות להיות.
שתי אריזות קרטון מונחות אחת על השנייה, והנה בית שתי קומות, עם חלונות, דלתות ומעלית. ההמעלית שקופה. הרבה מחשבה ועבודה מושקעת במעלית. נראה שהיא הדימוי המשמעותי בבניין. המעלית היא החיבור הפנימי , התפר הבלתי-נראה בין כל הקומות – הרבדים, מהתת-קרקעיות עד לעליונות. מי עולה ויורד בה? מה נמצא בכל קומה? מה אומרת הנוכחות השקופה של המעלית והעובדה שהיא חיצונית לבניין? העבודה בגרוטאות היא עבודה מתפתחת, שיש לה המשכיות מפגישה לפגישה. הבניין עוד ישתנה כמה וכמה פעמים, וגם הסיפור של המעלית ילך ויתברר בהמשך. זהו תהליך לא מילולי, אינטואיטיבי. ההתבוננות הפרשנית תיעשה בריחוק של זמן מהעבודה עצמה.
חתיכות של עץ גושני ושיפודים נצמדים אחד לשני בעזרת הדבק החם ללא סדר ברור ומובנה. חוטי הדבק נוזלים ונכרכים סביב החלקים ומזכירים סבך של קורי עכביש. הילד בונה בית, אולי מבצר. מבצר הרוס. עיי חורבות. תל ארכיאולוגי. גירי שמן צבעוניים מומסים אל תוך הדבק החם ונוזלים איתו על החורבות ההולכות ונערמות מול עינינו. הדימוי הראשוני של בית, ריבוע עם גג משולש + שני חלונות ודלת – לא מתקיים כאן. כמתבוננת מהצד בתהליך הבנייה של ההרס, עולה בי השאלה, כמה בתים הרוסים תצטרך להציג עד שנבין ונכיר בכך שהבית הפנימי שלך הרוס? שאולי מעולם לא נבנה כמבנה יציב ומאורגן? כמה ביטוי תצטרך לתת להרס הזה לפני שתוכל לטפס על גל החורבות, להזדקף, לתקוע עליו דגל ולהתחיל לבנות בית חדש, יציב יותר?
הסטודיו הוא התומך, המאפשר, המכיל. אני השולייה, משתתפת בעשייה כעוגן, מאפשרת לילד לסמוך על עצמו, להאמין בעצמו, לקחת שליטה ואחריות על התהליך ועל התוצאה. הוא המוביל, המנהיג. הידיים שלי מונחות מתחתיו כמו רשת ביטחון. אינטואיטיבית אני מחליטה על מרחב הטעות האפשרי. ביחד אנחנו לומדים לכמה ניסוי וטעייה הוא מוכן, כמה כשלונות כביכול יוכל להכיל בדרך אל ההצלחה, כשההצלחה היא הביטוי החומרי העשיר לעולמו הפנימי המודחק, האסור, שמחפש דרך לבוא לידי ביטוי, בדרך משחקית, יצירתית וחופשית.
התוצר הפיסולי של הבנייה בגרוטאות הוא לא משהו לקחת הביתה, להעמיד על המדף, להראות. אי-אפשר באמת לשחק בו. מהר מאוד הוא יישכח ויינטש, אפילו ייזרק, נושא בתוכו את סמליות ההעברה שלשמה נבנה.
