מחנכת דגולה, שירבוט, כפתורים
בבית הספר היסודי היתה לי מחנכת דגולה.
היו לה כרטיסיות מצהיבות עליהן היו רשומים מערכי שעור שלא השתנו מאז חינכה את אבא שלי, שלושים שנה לפני. היתה לה בחגורה מטפחת בד רקומה לנגב בה את זויות הפה, שיער לבן מתוח מגולגל על העורף ותמיד בחצאית.
ואני באמת אהבתי ללמוד. וגם אהבתי לצייר. לשרבט יותר נכון. המחברות שלי היו משורבטות מכל הכיוונים. תלמדי מרונית מה זו מחברת מסודרת, היתה נוזפת בי. הבטחתי, השתדלתי. אך שוב ושוב השרבוט היה משתלט לי על היד והעיפרון.
אני לא מרשה לך לצייר בשיעורים, הודיעה לי יום אחד לאוזניי כל. את אפילו לא יודעת לצייר! פעם אחת בלבד הרשיתי לתלמיד לצייר במשך השיעור, מפני שהוא היה מוכשר במיוחד. ואת זה אני לא יכולה להגיד עלייך. הבינות?
כן, הבנתי. בטח שהבנתי. ואיזה מחיר היה להבנה הזו. הפנמתי. אני לא יודעת לצייר. ברור.
אבל לשרבט מעולם לא חדלתי.
אתמול תוך כדי שיחת טלפון ארוכה, כשהמילים נקשרות אחת מתוך השנייה, שירבטתי מה שנראה כמו שורות-שורות של כפתורים מחוברים בחוט.
היום בסדנת החימר מרינה מילאה לוח בעיגולים חלקים של חומר. יוצרת כדור קטן, מועכת באגודל ומסדרת אותו בשורה.. התיישבתי לידה וחוררתי אותם. והנה כפתורים. הנה השרבוט עולה בחומר. היא לא עצרה במשך שעתיים, וכך גם אני.
מה זה אומר?
זה אומר שאפשר ומותר לא לדעת. שאפשר ומותר לתת למשהו אחר, פנימי להשתלט על היד ולהביא לאור את מה שלא ידעת ששם, שקיים. יש בנו כוח יוצר, מרפא, אם רק ניתן לו מקום.
