טְרָפוּלָס
הכביש הצר מתפתל בהרים מזדקרים בפראות, מנוקדים במטעי זיתים, בין כפרים שנבנו הרבה לפני שנלקח בחשבון רוחב מכונית, שלא לדבר על שתיים. פה ושם חולפים על פני טברנה ותיקה, כמה זקנים כמושים עם ספלוני קפה, זקנה כפופה, שחורה ומקומטת כמו שזיף מיובש הולכת לאיטה, והרכב המעולה שלנו זוחל אחרי טנדר עמוס חבילות חציר בדרך היורדת מהכפר למעין, לבוסתנים, לעיזים, עד השביל מסומן, שביל עם מעקה עץ ציורי להקל על הירידה התלולה לקניון שמוביל אל החוף.
לאט לאט אני יורדת.
אני יורדת והשאלות עולות.
האם חיי הגשימו את עצמם? האם עדיין? האם יש משמעות למה ש"נחשב"? מה מספק? מהי שביעות רצון? מה היה קורה אם הייתי הולכת בדרך אחרת? ואם הייתי בדרך מקצועית רבת-חשיבות – האם זו היתה הגשמה? מה זו הגשמה?
הברכיים שלי ממש לא אוהבות ירידות ארוכות כאלה. עז כבר לא אהיה. ובכל זאת, לא אוותר על החוף שמנצנץ מרחוק בכחול עמוק.
אפשר לאט, אני חושבת. מגיע הגיל שמביא איתו קצב אחר ומשמעות אחרת, לא מוכרת. מרחב האפשרויות משתנה. לא צריך לרוץ לשום מקום. והמרחב החדש הזה ילך ויפתח, אני יודעת, כמו הקניון הצר שנפתח אל החוף, לים, לצלילות, לעומק.
