כשהילד שלך משתולל מתפרץ מתפרק מקלל מפרק
דווקא עכשיו, כשאת חוזרת עיפה מיום עבודה, את נשבעת לעצמך שתהיי איתם לפני שתלכי לנוח. שתרוויחי את החצי-שעה-מנוחה שמגיעה לך. אולי להיפך, את חושבת לעצמך בדרך, אנוח חצי שעה ואז תחזור אלי הסבלנות.. דוקא עכשיו הקטן החליט להתפרץ. מוצא לו על מה לריב עם האחים שלו, מתוכח, מתעקש על המסך.. מה לא.
ואת מגיבה. כל הכפתורים נלחצים. ברור.
גבולות!
את מגיבה בשם הגבולות!
וההתנהגות הבלתי נסבלת!
ויתר בני הבית שסובלים מההתפרצות הזו!
את שולחת אותו לחדר, בסמכותיות. כן, כל הסמכותיות שצברת באה עכשיו לידי ביטוי. הטון שלך ינהיג ויוביל אותו ישר לחדרו! ונניח שהוא נבהל ממך לרגע ונכנס לחדר... אחרי דקה הוא שוב מחוצה לו, צורח, מציק. מטריף! עכשיו את מאבדת את זה. צועקת עליו, צורחת ואפילו דוחפת. את, שאלימות היא מחוץ לתחום מבחינתך. שלא תרימי יד על זבוב. הכפתורים נלחצו עד הסוף. איבדת שליטה במצב, איבדת שליטה בעצמך. גם הילד המתוק שלך נבהל באמת. ומתוך הבהלה הזו שניכם יוצאים חבולים, אשמים, מחפשים איך לרצות אחד את השניה. הרי לא התכוונת להגיע לשם. וגם הוא לא התכוון להגיע לקצה הזה. הוריקן במהירות של 180 קמ"ש סיחרר אתכם..
אחרי הכל, כשכולכם רגועים, על כוס יין את יכולה לדבר על זה. רגש האשמה, על שכך הגבת, מציף אותך. וגם השאלות. למה ככה? מה יש בו שגורם לי...? מה יש בי שגורם לו...? האם זה בגלל שאנחנו דומים והכי קשה עם הדומה לי? איך לעצור ולדבר איתו על זה? להתנצל שוב? אולי כך הוא מחפש גבולות? ואם זה גבולות שמחפש, למה לא נענה לגבול שאני מציבה? מה יש כאן שאני לא רואה? השאלות הללו ועוד מסתובבות ומסובבות את מחשבותייך כמו טחנת רוח, אך קמח לא יוצא..
אולי עדיין לא שאלת את השאלה המדוייקת, האחת שתתחיל לפזר את הערפל ותפתח את הדרך.
מה דעתך לשאול את עצמך – מתי איבדת את העשתונות בעבר? מתי הגבת בפראות בלתי נשלטת? ומתי לפני כן? וקודם לכך? .. ולפתע עולה בזכרונך התמונה הזו שלך, ילדה קטנה שאבא שלה שולח אותה לחדר להירגע, והילדה הזו מחציפה פנים, וצורחת והוא, האבא הגדול הזה תופס אותה ביד וזרק אותה פנימה, אולי אפילו עם מכה בטוסיק, וטורק אחריו את הדלת.
מה היא מרגישה שם הילדה הקטנה?, אשאל אותך.
- בהלה. תאמרי. ועלבון נורא. ובושה.
ומה את מרגישה לגבי זה?
- כעס. כעס. זה לא מגיע לי!
ומה את מרגישה לגבי זה?
- חוסר אונים. חולשה. חסרת כוח.
ומה את מרגישה לגבי זה?
- לבד לבד. עצוב לי.
ומה את מרגישה לגבי זה?
- לא שייכת. שוב, בודדה. לא מובנת.
מכאן, אם תרצי, אנחנו יכולות להתחיל לפרום, למשוך חוטים של הבנה.
