ילדה טובה
נוני ילדה נקייה.
נוני עושה מה שאימא אומרת.
נוני טובה.
נוני לא מתלכלכת אף-פעם, לא בחול ולא בבוץ, לא בצבעים.
נוני לא מציירת. נוני לא משחקת בבובות.
נוני עושה רק דברים של גדולים.
כמו אימא.
בת שמונה נומי כבר לא ילדה.
נוני מטפלת באחות התינוקת שלה. היא ישנה איתה בחדר כדי שתוכל לקום אליה בלילה.
נוני שוטפת את המדרגות של הבניין.
פעם אחת כששטפה את המדרגות החליקה.
הדלי היה כבד, היא אומרת.
הזרוע כאבה לה. נורא. בכתה כל הלילה.
אימא אמרה שזה יעבור ודי להתפנק.
בבוקר אבא לקח אותה למיון. בצילום ראו שבר.
אימא כעסה נורא, חודש שלם נוני לא תוכל לעבוד בבית.
*
את כל זה נוני סיפרה לי כבדרך אגב, אחרי שברחה מהבית, כשלא יכלה יותר.
לא, לנקות לא היה לה אכפת. אבל לא הרשו לה לצאת. בת 13 היא כבר היתה יפה כזאת. אישה קטנה.
אז היא ברחה. וברחה. ללילה. לרחוב. ברחה
עד שנאספה.
*
נוני גילתה את צבעי המים וציירה בעדינות,
נקי-נקי,
שמים כחולים ושמש צהובה במרכז, מחייכת.
שמים בכל הצבעים ובית קטן עם גג אדום.
שמים כחולים ועין גדולה פקוחה במרכז.
*
יום אחד, במקרה, התלכלכה לה היד בצבע.
והצבע היה לה נעים והיא מרחה אותו עוד ועוד.
צבע תכלת על כל הגילין. בשתי כפות הידיים מרחה.
זה לא היה לכלוך.
אחרכך שפכה לכף ידה שני צבעים אחרים וערבבה. והתמרחה.
נוני הדפיסה את כף ידה שוב ושוב על הגיליון התכלכל.
עוד צבע ועוד הדפסה. ועוד.
נוני התלכלכה וזה לא היה לכלוך.
היתה שמחה והיה חופש והיתה ילדה.
על הדף עם כפות הידיים הצבעוניות כתבה:
מי שרוצה לטפס בסולם - צריכה ללכלך את הידיים.
