כחול

שבת בבוקר, אני מוצאת זמן להקשיב לפודקאסט צבעוני באתר רדיו-לאבּ.

נשאלת שם השאלה "למה השמים אינם כחולים?" . במשך השיחה המרתקת על הצבע הכחול, למה אינו מופיע בטקסטים עתיקים ועוד עניינים, מספר בלשן-חוקר על ניסוי שערך עם ביתו הפעוטה בשלב שלמדה לתת שמות לצבעים. הוא החליט לא להצביע על השמים ולומר "השמים כחולים", בשום שלב. וגם אימא של אלמה שיתפה פעולה. אלמה קראה לכל הצבעים בשמם, גם לכחול, וכששלטה בחומר, הצביע אביה על השמים פעם ראשונה ושאל, איזה צבע יש לשמים? אלמה פשוט לא ענתה. כביכול התעלמה מהשאלה. אחרי כמה שבועות נתנה לשמים את הצבע הלבן. עבר עוד זמן עד שקלטה את הצבע הכחול... מה המסקנה? אפשר להקשיב כאן: http://www.radiolab.org/story/211213-sky-isnt-blue/

וככה נזכרתי ברותי.

היגעתי כמורה חיילת בת 18 מהשדות הירוקים, כביכול שלוים, של עמק יזרעאל למושב נידח שבעמק לא שמעו את שמו.

בבית מרובה הילדים של רותי העברית לא היתה שגורה והמרוקאית לא עשירה. אימא של רותי במלחמת הישרדות. אין לה זמן לספר סיפור, לשיר שיר, סתם לחבק. את תשומת הלב שלה רותי מקבלת בצביטות ובמכות. ראיתי את אימא של רותי מרימה אותה בנשיכה. מהפנים. כמו חתולה.

בת 6, בכיתה א', רותי בקושי דיברה אבל חייכה הרבה. כשלא בכתה.

"פרח נתתי לרותי, קטן ויפה כחול..." הייתי שרה לה.

מה כחול, רותי?

לצבעים בעולמה לא היו שמות.

הסתכלנו על השמים, ואני אמרתי – תכלת. רותי חייכה.

אספנו עלים, ירוק – אמרתי. רותי רק חייכה.

צהוב, אדום, כתום,

שחור, לבן

בשחור על לבן ציירתי דמויות מפלצתיות, מעוותות, פסוקות רגליים, נוזלות. עולמי המסוייט.

גומפל הצייר הזקן שאל, מאיפה לילדה מהשדות הירוקים יש מפלצות כאלה?

ירוקים-כביכול-שלוים, חייכתי.

ציירתי וציירתי אותן, את המפלצות שלי, על כל פיסת נייר, גם על קירות.

עד שלא עלו יותר.

עד שנעלמו

עד שחזרו לי הצבעים. .

לא ידעתי אז שהאמנות מרפאה אותי, שיש מושג כזה פיגור סביבתי, שיכול להיות תהליך מרפא גם לרותי. אני לא יודעת מה קרה לה ואיפה היא היום, אם עדיין מחייכת ואם בינתיים נתנה לצבעים שמות, אם פגשה את הריפוי שלה.

היום אני מבינה שאמנות מרפאה,

שיש ריפוי באמנות, בתהליך העמוק שהיצירה מייצרת בתוכנו, בביטוי הצבעוני והחומרי של מעמקי הנפש..