בין אמנות לאומנות
אוּמנות - המלאכה, המקצוע, המומחיות. העשייה המכוונת, הייעודית, שמייצרת דבר שיש בו שימוש. האומנית היא היוצרת, בעלת-המלאכה המיומנת, הבקיאה במלאכתה, השולטת בחומר, בטכניקה, בכלים. מי שהתאמנה ויכולה לאמן, שחזרה שוב ושוב על הפעולה עד שהגיעה לשליטה מלאה, עד שהעשייה הפכה להיות חלק מהגוף שלה, חלק מידיה, חלק ממנה.
אָמנות – מביאה את הערך המוסף, את הביטוי הערכי או הרגשי של היוצרת, שיש בה אמירה אישית, ייחודית. היא המאפשרת חוויה אסתטית של הצופה שמהדהדת עם היצירה, שהיצירה משנה משהו בנפשה או בתפיסתה; הצופה נותנת ליצירה פרשנות משלה ובכך מעצימה אותה וכאילו משנה משהו ביצירה. האמנית מאמינה, היא נאמנה לעצמה.
כילדות וילדים בתחילת דרכנו, כולנו אמניות ואמנים. אנחנו חוות את העולם בכל החושים ויוצרות את עצמנו בתוכו ואותו בתוכנו. אנחנו נותנות ביטוי ספונטני לכל מה שעובר דרכנו, לכל מה שנרשם בנו. צבעים וריחות, טעם ומגע. זהו עולם חי ומשתנה. הוא משפיע עלינו ואנחנו משפיעות עליו.
אחר-כך מגיע תור מלאכת היד, האוּמנות. היד הקטנה לומדת להחזיק כף, גיר, מספרים. הקו על הנייר מתעקל ומתעגל ומקבל משמעות. הילדה מתאמנת ולומדת מיומנויות ומאמנת יכולות. עם המיומנות היא תוכל לחזור לאמנות, להבעה ביצירה של מה שנרשם ונקלט ורוצה לבוא לידי ביטוי דרך עולמה הפנימי. היא אמנית. כולנו אמניות.
אוּמנות תֶסְפָה לימדה אותי להכין קערה מושלמת, ממורקת, מחומר שחור. ז"א, הקערה שלה היתה מושלמת. תֶסְפָה היתה בעלת-מלאכה מעולה, אומנית. אומנות הכנת הכלים בחומר עברה במשפחתה בכפר באתיופיה מאם לבת, שושלת של נשים קדריות, ולתֶסְפָה היה כישרון מיוחד. החומר שר בין כפות ידיה, התרכך והתעגל והתרומם לסיר, לקערה, לכד.. מה שרצתה. בחוץ היא קטפה עלה מבריק של פיקוס, כדי למרק איתו את הכלי. הייתי מוקסמת מתנועות ידיה המהירות והמיומנות, מהאצבעות הארוכות, מחוסר המאמץ, מהצניעות שליוותה את העשייה. היופי הזה היה בשבילה מובן מאליו. הנה, ככה, חיברה עוד נחש של חומר לכלי שבידיה, מחליקה אותו פנימה תוך סיבוב מיומן. עמדתי לידה מתבוננת ולומדת. יופי, יופי עודדה אותי.
נו, יופי של קערה יצאה לי. כמעט כמו שלך, תספה..
צבטתי את שולי הקערה, צובטת ומחליקה, אצבעותיי מנסות לחקות את התנועה הכפולה של מורתי הטובה. תספה כבר לקחה גוש חומר חדש, הטילה אותו על המשטח והחלה ביצור הכלי הבא. אני לקחתי גוש חומר ומשכתי ממנו דמות אישה. הכד של תספה החל להתרומם, האישה שבידי נמצאה קופצת ראש לתוך הקערה שלי.
תספה הרימה את מבטה. ראיתי את הזעזוע בעיניה.
למה ככה? איך תשתמשי בה עכשיו? שאלה.
ניסיתי להסביר משהו על ארוחת צהריים שלא בא לי להכין, שאולי גם לה לא, על החובות של האישה שבא לי להתנער מהן לפעמים, על התסכול... בואי תספה נקפוץ ראש לסירים שלנו, נשתולל, נפסל והיום לא נבשל.. רק היום..
תספה נענעה בראשה וצקצקה בלשונה.
לתפיסתה בזבזתי את הזמן, את החומר, את מתנת הקדרות.
לתפיסתי ניצלתי את ההזדמנות לומר משהו על נשים, סירים ומה שביניהם.
אָמנות ”יצירת אמנות אינה אלא עצמאות דמיונית שהתגלמה באורח ממשי.
היא מגלה סוד.
היא משיגה צורה קבועה.
היא בבואה בראי, המנותקת מיוצרה.
היא הצליל הבוקע מדממה עמוקה, ריחוף של רוח, הארה.
היא שיתוף מושלם של רוח וחומר.
היא מעניקה לנו חיות מיוחדת.
היא מאפשרת לנו לחוות רגשות ראשוניים ללא סכנה ומביאה לאוויר העולם רגשות חדשים ועדינים.
אנו יוצרים כדי שנוכל להיות ערים.
אנו מתירים לעצמנו לחיות מכיוון שיש לאל ידינו ליצור ולנצור
דבר-מה המעולה ממציאות ומוצק מחלום."
בן-עמי שרפשטיין, מתוך "האמן בתרבות העולם"
אמנות מרפאה טיפול באמנות מאפשר לחזור למקום הראשוני, הילדי, לחזור לחושים, לחושניות, לספונטניות, לאיטואיטיביות. בתהליך הזה נצא למסע לתוך עצמנו פנימה ושוב מבפנים החוצה באמצעות חומר, צבע וצורה.
במרחב של אמנות מרפאה יש הזדמנות להתבונן על היצירה, על מה שבא לידי ביטוי, על עומק הרגשות שהיא מבטאת ומעוררת. כאן לא נדרשות ידיעת הכלים ושליטה בטכניקה מסוימת של ציור או פיסול; לא נעסוק בביקורת אמנות, ביפה-לא-יפה או נכון-לא נכון.
דרך האמנות מתגלה עולם פנימי, חיבור להשראה. הביטוי היצירתי מעצים, מחבר לכוחות, מאחה סדקים, מגשר בין פנים וחוץ.
במרחב של אמנות מרפאה את מגלה שאת חייך את יוצרת באוּמנות ובאָמנות.
