תראי אותי!
עמדתי באמצע מגרש המשחקים כששני הקטנים צועקים אלי משני צדדיו של המגרש: - תראי אותי! נדמה שזה הכל. כל הבקשה כולה. - תראי אותי. בקשה ראשונה ובסיסית. ואם לא אראה אותך...
תינוק משתקף בעיניים של אימא שלו.
כל הקיום שלו שם. עד שיתחיל לגדול משם. בעיניה הוא רואה את עצמו.
ממנה הוא לומד מי הוא.
ממנה הוא מקבל אישור לרגשותיו ולנוכחותו, לכוחותיו, להשפעתו. והוא קצת גודל, טיפה מתרחק בזחילה ומייד חוזר אליה, להתבונן בהשתקפות שלו בעיניה, לרוך ולהכלה שמאשרים ומגדלים אותו.
ואם היא לא מסתכלת?
ואם רק לרגע?
ואם ליותר מרגע?
ואם היא לא יכולה בכלל? ואם היא מסבה את מבטה?
מה קורה אז?
אישה גדולה. גדולה כפשוטו. פעם היא היתה רזה, חתיכה ממש, כי ככה צריך. לאימא שלה היא היתה שקופה. אימא הקפידה שתהיה מה שצריך, שתיראה כמו שצריך. בן זוגה התאהב בדמות היפה שלה, ופנה לענייניו, ולא ראה אותה. גם היא לא ראתה אותה. לאט-לאט היא הלכה ושמנה. שום דיאטה לא נמצאה מתאימה, אף חברה לא יכלה לעזור. הוא לא רואה אותה. היא ממשיכה לגדול. והיא תמשיך ותמשיך, עד שמישהו יראה אותה. אני רוצה לאמור לה, היי, את כבר לא תינוקת המשתקפת בעיניה של אמה ורק משם תוכלי לצמוח. אישה יפה, הביטי במראה, ראי אותך. בעינייך השתקפי.
פגשתי נערה בת שמונה-עשרה, מתנהלת כמו תינוקת, כבדת משקל, לא מתקלחת, צורחת דרך הלכלוך והשומן: - תראו אותי. אימא שלי לא רואה אותי יותר. יש כאן מישהו? מישהו מוכן? מישהו יכול?מישהו רוצה לראות אותי?
הכרתי ילדה שמסתתרת מאחורי שיער. רואה ואינה נראית. חודשים עברו ולא זכיתי להציץ בפניה. היא מפסלת בחומר חיות קטנות ומדויקות ללא פנים, באמצעותן שוב ושוב היא לוחשת: - תראו אותי! אני מסתתרת כדי שתמצאו אותי. מישהו מוכן? מישהו יכול? מישהו רוצה לראות אותי?
אחרת מסתירה עצמה בעזרת שפה אלימה, גסה, ומאיימת שתכה, תפוצץ במכות, תזיין לכם את הצורה. אם לא תיבהלו, היא תאמר לכם משהו, מלווה בחיוך מתוק, משהו פוצע, במיוחד בשבילכם. המחבוא שלה הוא עמוק, וממעמקיו היא צועקת: - תראו אותי. למה אף אחד לא מוצא אותי? מישהו מוכן? מישהו יכול? מישהו רוצה לראות אותי?
בקצה השני נמצאים ה "פושרז", הורים שכביכול מזדהים עם ילדיהם, אך בעצם מזהים בהם את עצמם. כמו במראה הפוכה. דוחפים אותם להתמקצעות, והתמקדות ומריצים אותם לחזית הבמה, לתחרות. הילדים הופכים להיות סוג של פלקט, הפוסטר שבאמצעותו ההורה מציג עצמו לעולם. ילדים הופכים להיות התשובה לציפיות, לחלומות ולפיצוי של ההורה על כל מה שלא הגשים בעצמו, "פושרז" מציגה מצב קצה, בו אין הפרדה בין ההורה לילדו. הילד עצמו, מי שהוא באמת, הופך לשקוף ולבלתי-נראה. לפעמים זו אמירה פשוטה, כמעט סתמית, של בת שאומרת, למה לא שלחתם אותי לרקוד? כל-כך רציתי לרקוד.. ומעוררת את השאלה, מה לא ראיתי? מה היו נקודות העיוורון שלי? וכמה פעמים זה קורה מול הילדים שלנו, כי לא עצרנו להתבונן ולהקשיב, כי היינו צריכים להספיק דברים ולתקתק את החיים?
כהורה, אני (שואפת להיות) העדה השקטה, הנוכחת, הנלהבת, התומכת בחיים של הילד שלי. אני העדה הקרובה ביותר לחיים האלה. אני המתבוננת. בעיניי הוא משתקף ורואה את עצמו. אני המחזירה לו את עצמו מידיי בוקר כשמתעורר. אני הלוחשת לו מילות חיבוב, אהבה ואישור מידיי לילה כשהולך לישון ואיתן נותנת לו את הביטחון במי שהוא, במה שהוא. - אני רואה אותך, אני אומרת לו. אני עוצרת להתבונן בך, במה שאתה מביא, במי שאתה. כשאני עוצרת, אני יכולה להיות קשובה לרצונות הכמוסים שלך, לקשיים שלך, למה שמניע אותך. כשאני עוצרת ומתבוננת אני מגלה את מה שאתה מנסה לומר לי בלי מילים שאולי עדיין אין לך. אתה מדבר איתי בדרך שאתה משחק, משתולל, צוחק, רב, כועס, מתפרץ, מחבק, אוהב.. אתה מדבר איתי באינספור דרכים נסתרות. אתה מדבר איתי כשאתה יוצר ובא לידי ביטוי בחומרים, בצבעים וצורות.
כי מה הטעם לצייר ציור, לבנות בקוביות, ליצור בבוץ, לשיר, לרקוד, לריב, להשתולל, לטפס בלוליינות על הסולם הכי גבוה ולגלוש במגלשה הענקית או להסתחרר בעוצמה בקרוסלה, אם אף אחד לא רואה?
