זריחה
כשהאופק מאדים והים כמו פלטה מנצנצת, האור חיוור ואני לא רואה את הדף ואת סימני העט שחורטת עליו. כותבת בלי לראות, רק מתוך ידיעת הפעולה, וחושבת על שפע נקודות העיוורון שבחיי, על ההרחקה וההבהרה שנחוצות כל הזמן על-מנת לגלות אותן, את נקודות העיוורון, השטחים המתים שמחוץ לשדה הראיה.
למשל, כמה עיוורון יש ביחסים קרובים-קרובים. כמה טשטוש ראיה יש מעצם הקירבה, כמו כשמקרבים חפץ עד לעיניים והמיקוד נאבד והדבר מיטשטש, כמו שכל-כך קשה לראות את עצמי מבחוץ, או ילד או בן זוג. אני מגלה שהקירבה המופלאה, הטובה והמיטיבה ביותר - גם היא נושאת את מחיר העיוורון, חוסר המיקוד, חוסר הבהירות. דווקא שם, היכן שיש הזדהות, קטנה האפשרות לזהות.
השמים מאדימים, וכבר יש פס של אור על המים וגם הדף שלי מואר מעט.
ומין פס אור כזה אני רוצה בהבנה שלי את עצמי, את הא-נשים סביבי, את העולם.
