זה לכלוך?
ילדה קטנה, פעוטה, אוהבת מים, אוהבת רטוב, אוהבת לדחוף את הידיים לצלחת עם השמנת ולהתמרח, אוהבת את התחושה של הרכות, אוהבת את הקרירות הלבנה, אוהבת לקבצ'ץ את חתיכות העגבנייה ולהסתכל על המיץ האדום שזורם בין האצבעות. אוהבת לדחוף את האצבעות לתוך סירות התפוזים הכתומים. אומרים לה שזה פויה. אויויוי התלכלכת, נמהר לכיור.
מלמדים אותה להחזיק כף ביד הקטנה. גשם ראשון. היא רצה החוצה יחפה, רוקדת בשמחה עם הטיפות המקפצות, רוצה להריח את האדמה הרטובה והעשב המנצנץ, רוצה לחוש את הבוץ ולשמוע את הקולות החרישיים כשהוא נמעך מתחת לכפות רגליים יחפות ועולה בין האצבעות. פויה, אומרים לה, אויויוי התלכלכת ותירטבי ותצטנני.. מהרי פנימה. בקיץ היא אוהבת את צבעי האצבעות בחצר הגן. מותר להתמרח.
את הסלט היא רוצה לאכול סלט עם האצבעות, כי גם בצבעים האלה היא מוכרחה לגעת. היא מכריזה שהילדים שלה יאכלו בידיים כמה שירצו, ירקדו בגשם, ירוצו בבוץ.. היא אף פעם לא תגיד להם פויה, נרטבת, התלכלכת, ותמהר איתם לכיור. כי היצירה מתחילה שם. במפגש עם האוכל, החומר הראשוני שמגיע לנו לידיים, שהוא צבעוני ומשנה צורה בתוך כף-ידנו, ולהפתעתנו יש לו גם טעם וריח וצליל, היצירה מתחילה בקסם השתקפות העצים בשלולית שהותיר הגשם- קפצת לשלולית והם התפזרו בטיפות צבעוניות שקופות. היצירה מתחילה במגע הדשא הרטוב, בבוץ ובחול. והילדה רוצה עוד ועוד, החושים מתענגים ורוצים עוד ועוד.
היצירה מתחילה בהתחלה – בחופש לגלות את הטעם והמגע, את הריח והצבע, לפני שלדברים יש שם, לפני שהכללים והגבולות, האסור והמותר, היפה-לא-יפה נכנסים לפעולה. היצירה מתחילה בשמחת הגילוי והסקרנות של הפעוט ובשמחת ההורה המתבונן והמאפשר.
ולא, זה לא לכלוך.
זו תחילתה של היצירתיות, אחר כך נקרא לזה הבעה ביצירה ויותר מאוחר אומנות.
וכשנחפש את היצירתיות הראשונית מלאת שמחת החיים שהייתה בנו ונעלמה, אולי נרצה לחוות טיפול באומנות, מקום שירשה לנו להתמרח שוב בצבעי גואש, להטביע טביעות אצבעותינו בחמר רטוב ללא חשש, ללא שיפוטיות, ליהנות מחדש מזכות היצירה האינטואיטיבית, מההבעה הראשונית, להביא מרפא לילד ולילדה שהיינו והשארנו מאחור, לגלות שוב את הקול הפנימי ולתת לו לבוא לידי ביטוי.
כי אמנות מרפאה, כי יש ריפוי באומנות.
