קשר משפחתי בקו וצבע
הן רצו לבוא לסדנה של כיף, ליצירה לחוד וביחד, לתהליך משפחתי יצירתי, שיהיה משמעותי אך לא כבד מידיי, אני חששתי מהחום הכבד בסטודיו. הן הגיעו לאיטן, נבוכות משהו, אם המשפחה בת השבעים ותשע, שלוש בנותיה, ושלוש נכדות בנות שלוש, שבע ושבע-עשרה. מצידי, הכנתי את הפתיחה בלי לדעת לאן היא תיקח אותנו. חתכתי שישה קרטונים שווים וחיברתי אותם בנייר דבק לדף אחד גדול, כשלכל חתיכה יש מספר. הנחתי טוש שחור עבה, וביקשתי מהן להתחיל לשרבט בתורן, בלי כוונה מיוחדת, כשכל אחת ממשיכה את השרבוט של קודמתה. אחרי שני סיבובי שרבוט הקרטון נראה כמו מפת דרכים המובילה לאוצר סודי, ואולי כמו מבוך. הסרתי את נייר הדבק המחבר, וכל אחת קיבלה חתיכה מקרית משרבוט המשותף, להמשיך לעבוד עליה כראות עיניה, באקריליק, בגירים, בגואש, ניירות צבעוניים, בדים, חוטים.. מה שבא לה.
המבוכה של ההתחלה נעלמה כלא היתה. הסטודיו התמלא בפעלתנות יצירתית, בצבעים, בצחוק, בהנאה, במחוות ושיחות קטנות.
לסיום חיברנו מחדש את הפאזל לפי סדר המספרים וזה מה שיצא.. שישה חלקים של השלם.. כל אחת אחרת. כל חלק מביא את העושר והצבעוניות של היוצרת.
גילינו שהמשותף במשפחה הוא לעיתים מפת הקווים נסתרת, שמחברת בין כולן, גם כשחלקים ממנה מתחבאים מתחת לבחירות הצבעוניות, הרב-גוניות, הכל-כך אישיות. גם אם נרחיק, הקו המחבר תמיד שם, מסתורי, לא תמיד חשוף, לא תמיד מובן, אך תמיד שם, יוצר את מפת הדרכים לאוצר הסודי שהוא הקשר המשפחתי.
