חזרה הביתה
ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה / המשעול תלול יותר בדרך חזרה... סלסל אבי טולדנו אי-שם בשנות השבעים של המאה הקודמת.
כמעט מאה שנים לפני כן, סבא-רבא שלי, שהיה מורה פרטי לעברית לילדי עשירים אי-שם באוקראינה, חלם והקים בית-ספר בעברית לכולםן, והיה לחלק מתנועת ההשכלה, שנולדה במהפכה החברתית והתפתחה במהפכה התעשייתית וקשה עדיין לתפוס את גודל השינוי שחוללה.
כשהזמינו את ע. לועדת חינוך לשיחה חמורה בקשר להתנהגות של בנו, הקשיב אמנם, אך מאחר ומיהר לחליבת לילה פתר את הנושא במשפט "שהקיבוץ יטפל", פטר עצמו מאחריות ויצא מחדר המזכירות בטריקת דלת הרשת.
"שהקיבוץ יטפל" הפך למשפט שגור בפיו וגם בפי אחרים, נאמר בחצי צחוק, ומסתיר מאחריו אמת רצינית יותר. הקיבוץ, העירייה, הבית-ספר, המורה, הרופא, הבית-חולים.. שהם יטפלו.
בכלום זמן, מתוך אמונה בקידמה, במדע, בתעשייה, במדינה ובכל שאר ההמצאות מעשה-ידי-אדם, הפקענו מידיי עצמנו, בכוחות עצמנו, את חיינו והפקדנו אותם בידי הממסד שהמצאנו. החל בלידות, דרך החינוך והלימוד ועד הטיפול הנפשי, דרך תיעוש המזון.. מישהו אחר כבר יטפל, ילמד, יחנך, ידאג, ייצר מזון ובגד, יכתיב את התפילה ומה לא. ותוך כדי כך נידינו את המכשפות, הפנינו גב לחכמת זקני השבט ונכנענו לבעלי הון ופוליטיקה מסואבת.
נכון, צריך לציין בצער שהאמונה וחיי הרוח הופקדו בידי הממסד הדתי כבר מאות שנים קודם לכן..
אז כמה טוב לחזור הביתה. לחזור ולקחת אחריות על החיים שלך, על המשפחה שלך, על הקהילה שלך. אנחנו חוזרים הביתה עם סל מלא כל טוב, עם כל מה שהתפתח ומתפתח ונחקר והובן.
בחזרה הביתה נכללות גינות הירק הביתיות על מרפסות וגגות, לידות-הבית למי שמתאים לה, והנקה ממושכת למי שבא לה, וחינוך ביתי למי שמסוגלת לרדת מהסחרחרת, וטיפול נפשי-ביתי-משפחתי מוכל ומוגן בזמן של משבר.. וכל דבר שאומר – החיים החד-פעמיים האלה הם בידיים שלי.
