משעמם
"אימא, משעמם לי!"
כמה פעמים שמעת את המשפט הזה? כמה פעמים הקריאה הזו הפעילה אותך, בעצבנות מה, להציע הצעות אינספור, לעבור איתם על ארון המשחקים העולה על גדותיו, להוציא את הצבעים, למצוא פעילויות, לטפס על הרים ולרקוד על גבעות. והם בשלהם.
"אימא, משעמם לי!"
כמה פעמים הרגשת שאת המפיקה, הבמאית והבדרנית הראשית, ועדיין זה לא עוזר.
"אימא, משעמם לי!"
מתי בפעם האחרונה ענית, ברוגז ובכעס,
"אז תשתעמם!"
מה זה השעמום הזה? מה בעצם הילד שלי אומר כשמשעמם שלו?
יכול להיות שהמילה שעמום מחליפה רעב, עייפות, רגש לא ברור שכדאי לברר אותו.
אבל יכול להיות שהיא קוראת לי לשים לב. אולי שעמום הוא הזדמנות לילד שלי לחוות רגש חדש, להמציא משחק דמיוני, לגלות את היצירתיות הנחבאת בו, אבל גם לי, כהורה, זו הזדמנות לגלות משהו חדש, להסיר מחסום, לאפשר למשהו שלא הכרתי לקרות.
אולי כשהוא אומר "משעמם לי", הוא בעצם אומר לי – בואי, תהיי איתי, התבונני בי, שימי לב אליי, אשרי אותי... ולאו דווקא קורא לי להפיק עכשיו תכנית פעילות מזהירה או למצוא את המשחק הכי מדליק על המדף. אולי זו בקשה פשוטה, שבי איתי.
ונאמר שנעניתי לו, התיישבתי איתו על הרצפה והצטרפתי למשחק שלו. הוא מעמיד את אנשי הפליימוביל בשורה אחת ומולם שורה של יצורים מצחיקים ממשחק אחר, הוא עורך ביניהם כל מיני מפגשים ותוך כדי מספר סיפור בכמה קולות ובשפה שאני לא לגמרי מבינה.. אני מנסה להשתתף, ממתינה שישתף, אולי שואלת שאלה פה ושם ומקבלת או לא מקבלת תשובה..
בזמן הזה עולה בי שעמום. אני משתעממת! האם זה אומר שלא קורה כלום? האם זה אומר שאני צריכה לקום ולעשות משהו אחר, לעבור הלאה? או אולי זו ההזדמנות שלי לשאול כמה שאלות את עצמי – איך אני מרגישה עם זה שמשעמם לי להיות עם הילד שלי, עם כך שכביכול אין לי מה לעשות איתו או במשחק שלו (למשל, רגש אשמה, תחושת בזבוז הזמן, הרגשה שאני מיותרת, החלשת הערך העצמי שלי כאימא ועוד)? איך אני מרגישה ביחס למה שאני מרגישה? מה זה אומר לי?
ילדים הם מצד אחד כספית מתזזת שקופצת במהירות מעניין לעניין, מצד שני הם יכולים להיות שקועים בעולמם, בים הדמיון שלהם, לדבר בשפה שמובנת רק להם עצמם. בשביל המשחק העשיר והיצירתי הזה הם צריכים מרחב בטוח, עיניים עדות ושותפות, מישהו ששומר על המסגרת בתוכה הם מרגישים מוגנים וחופשיים לתת דרור לדמיון.
כשמשעמם לנו להתבונן במשחק של הילד, הרגע שבו הוא לא "שיתף" אותנו, לא ביקש שנעשה משהו בשבילו בתוך המשחק (מלבד ההתבוננות) – זהו רגע משמעותי ביותר בשבילו. ברגע הזה הוא מרגיש מוכל, מוגן, מקבל אישור למי שהוא, לעולם הדמיון והיצירה העצמאי שלו, מקבל אישור לפנימיותו. ואנחנו, שכל-כך רגילים לרוץ הלאה למטלה הבאה, לפעמים עיוורים וחרשים למה ומי שבאמת זקוק לנו כרגע – נקראים כאן לעצירה, להתבוננות והקשבה. אנחנו מתבקשים לאשר, לא במילים, אלא בעצם הווייתנו כהורים. המסגרת בתוכה ילד יכול לגלות את עצמו בביטחון ולהרחיב את היצירתיות שלו אינה מורכבת רק מסדר יום, כללים, חובות וזכויות. נדמה שהיצירה המשמעותית של המסגרת שמספקת ביטחון ומאפשרת התפתחות היא זו שהורה נותן במבט המתבונן והקשוב, בשהייה המשותפת, בתשומת לב, באישור.
שעה של טיפול באמנות לילד והורה ביחד נותנת הזדמנות לשהות במרחב בטוח, לקחת את פסק הזמן להיות בהתבוננות והקשבה. במרחב של אמנות מרפאה נוכל ליצור, לצייר, לפסל וגם לשחק במשחקי דמיון. במקום הזה הילד בוחר לו את התחום והעניין, את המיקום בחדר. הוא המוביל ואנחנו העדים, הנוכחים, פעילים או לא, תלוי בשיתוף, תלוי במה שמתבקש.
ואז, גם כשנדמה לנו שלא קורה כלום - הרבה קורה. וכשעולה בנו שעמום, הוא מסמן לנו לעצור את הדחף ללכת הלאה.. לעצור, להתבונן, להבין ולהכיר את הילד שלנו לעומק.
