חוש חש
ש לי זיכרון טוב לריחות. ריח מעלה בי תמונה שלמה של מראות, צבעים אנשים, תחושות. כילדה, ריח היה בשבילי סוג של מצפן ונתן לי כיוון – להתרחק או להתקרב, נעים כאן או לא נעים כאן, מושך או דוחה. האמנתי לריח. אני זוכרת את ריח המטבח הקיבוצי ספוג בסינר של אימא שלי כשהייתה באה לגנון לומר לי בוקר טוב . לא הסכמתי להתחבק עם הריח הזה. גם היום אסגור את דלת חדר השינה כדי שריחות הבישול לא ידבקו בו. היה ריח מיוחד לחדר האהוב, האפלולי והסגור מידי של סבתא וסבא, ריח שנמהלו בו ניחוח האגסים המבשילים מתחת למיטה עם אד דקיק של עשן סיגריות. אימא הייתה אומרת שריח הסיגריות של סבתא מחלחל דרך הקיר לתוך ארון הבגדים שלנו. אבל זה כבר חוש הריח של אימא, שלארון שלה היה את הריח הכי טוב, שלעולם מזוהה אצלי עם ניקיון וסדר. בחורף, בכיתה הסגורה, ריח קליפות פירות ההדר בהפסקה היה מתערבב עם ריח הגיר ומעורר בחילה קלה. וכך גם ריח של שוקו חם, שאתו עולה זיכרון הקרום המצטבר על פני המשקה אם לא מיהרת לשתות אותו. ריח קפה בבוקר עושה לי בית, יש אפטר שייב עם ריח מסוים שהופך אותי לשיפוטית בעליל. ריח של תינוק הוא ריח של בריאות, והריח האהוב עלי ביותר הוא ריח אדמה רטובה אחרי גשם ראשון – ריח שאומר, 'הכל בסדר, הכל על מקומו יבוא'.
להריח. שם פועל אחד יש לחוש הריח. כך גם לחוש הטעם שצמוד אליו. החושים האחרים, הראיה, השמיעה והמישוש, זכו לכמה שמות פועל כל אחד- לראות, להסתכל, להתבונן. לשמוע, להקשיב, להאזין. למשש, לגעת, להרגיש. בכל בוקר אני אומרת תודה. אשרי, אני רואה את הזריחה, שומעת את ציוץ הציפורים, ממששת, מריחה, טועמת..
פקחתי עיניים ואני רואה, אך משהו בי אומר, הסתכלי היטב. אספי את הפרטים, את הצבעים והצורות, הביטי בחומרים, ברב-גוניות של הדברים. עכשיו, התבונני. התבונני לעומקם, העמיקי, הביני את מה שאת רואה, הביני מתוך התבוננות.
פתחתי אוזניים ואני שומעת את הקולות והצלילים. אינספור קולות וצלילים. כשאקשיב, אשמע עוד. כשאקשיב אשמע עוד ועוד. לכל קול יש מנגינה משלו. כל מנגינה היא מורכבת, ייחודית. האזנה. מה זה אומר? מה האיזון שמתרחש בי ביחס למה שהקשבתי לו, איזו משמעות הוא מקבל? קול שהאזנתי לו משנה משהו בתוכי ואני משנה משהו בו. משהו חדש נוצר.
תינוק ממשש. ממשש את השיער, את השמיכה, את הדובי שבמיטה, את עור השד שנחשף בהנקה.. רך, קשה, קר, חם, חמים, קפוא, מחוספס, גס, עדין, נעים.. לכל חומר יש טקסטורה אחרת, מגע אחר. לגעת. לגעת בכל, לגעת חזק, לגעת בעדינות, לגעת לעומק. המילים שמתארות מגע, משמשות גם לתיאור רגשות – חמימות, קיפאון, קרירות, חספוס, רכות, עדינות.. מהרגע שהגחנו לאוויר העולם אנחנו קולטים אותו בחמשת החושים. קולטים וסופגים רשמים. אם חוש אחד נפגע, האחרים מתחדדים ונחלצים לעזרתו. הקליטה והספיגה האוטומטיות דרך החושים מלוות אותנו כל חיינו כאן. ההתפתחות שיכולה לבוא דרכם - ההקשבה וההאזנה, ההתבוננות וההבנה, חיי רגש מרכבים – אינה אוטומטית. היא תובעת מודעות, הכרה ולפני הכול - הוקרה לעיצוב הטבעי המאפשר.
ואיך כל זה זה קשור לאמנות המרפאה? במרחב של הסטודיו, בין צבעי הידיים והגואש, הפלסטלינה, הניירות, הבדים, ארגזי החול והמיניאטורות, אנחנו מוזמנים לחזור לעצמנו, להכרות מחודשת עם החושים, להתבוננות והאזנה לעולם שסביבנו ולקולות הפנימיים שבתוכנו, למה שרוצה לבוא לידי ביטוי דרכנו בצבע, בצורה, בחומר, במקצב ובצליל. אמנות מרפאה - יש ריפוי באמנות.
