לב לבד
- ואם היו מעירים אותך באמצע הלילה ואומרים לך, זהו. נגמר. יש לך משאלה אחרונה לבקש, מה היית מבקשת? - היא שואלת בחיוך, מרימה לרגע עיניים מלב הלבד שתופרת.
- הייתי מבקשת לראות עוד זריחה אחת, אני עונה לה. רק עוד זריחה אחת.
- יא גנובה, היא מתפוצצת מצחוק.
- ואת, אני שואלת, מה הבקשה האחרונה שלך?
- שווארמה, היא עונה בלי היסוס. בכל שעה, בכל זמן, שווארמה.
הרעב העמוק הזה לאוכל, הרעב שאי-אפשר להשביע אותו. כל-כך הרבה פעמים פגשתי אותו.
רעב עמוק שהאוכל מן הסתם רק מייצג אותו. רעב לקשר, לחיבוק, למילה טובה, לערך. רעב לידיים שמחזיקות בביטחון, רעב לחיק חמים שמגדיר ומסמן את הקיום המסופק, חיק שמתוכו אפשר לצמוח.
החוסר הראשוני, ההתחלתי, זה שיוצר רעב שאי-אפשר להשתלט עליו, שאי-אפשר להשביע אותו.
- אני רוצה לתפור לב ענק, היא אומרת לי. הכי גדול שאפשר. שחור. ועליו נכתוב 'אימא אני אוהבת אותך', וגם נגזור המון לבבות קטנים ונתפור עליו. המון.
אני גוזרת בשבילה את הלב הכי גדול שאפשר, ואת האותיות ואת הלבבות הקטנים, באדום.
- עוד היא מבקשת, עוד.
היא מתחילה לתפור כרית שאולי לעולם לא תסיים אותה.
היא תופרת ומחברת את החלום והסיוט, את הפנטזיה והמציאות לכרית אחת.
ואני יודעת שלעבודה הזו אין סוף.
וזו המשאלה האחרונה, היחידה בעצם.
