אמנות מרפאה

רוח

​

​

.רוח לא נעצרת

שום דבר לא הכין אותם לרוח. לא היתה תחזית בקשר אליה. כשהאינטרנט עוד פעל ניסו לחפש בחדשות הישנות, אולי פספסו משהו, בגלל שהם נוטים להתנתק, להיות כאילו מחוץ לעניינים, הרי לכן בחרו במקום הזה. אז חיטטו אחורה בכל הרשתות ולא מצאו כלום. רק תחזיות רגילות של קיץ, חם, חם יותר, חם מאוד, הכי חם, הקלה  בעומס החום, שרב. שום רמז לרוח

כל סדק שנפער, רוח שורקת בו שריקות מזרות אימה. תוך יום האוויר הפך להיות מרק של אבק, והם מבינים שצריך להגיף היטב כל תריס וחלון. מניחים סמרטוטים רטובים על סיפי הדלתות והחלונות, מנסים למנוע מהאבק הנורא לחדור עם הרוח, מגלים את כל המקומות הלא-אטומים שהתעקשו והתווכחו עליהם עם חברת החלונות, כשדרשו שתאטום ותסגור ותבודד כל חרך, ועכשיו אלה נחשפים בעזרת הרוח והאבק שנכנס דרכם. והם רצים וסוגרים. את רואה, הוא מסנן, מרטיב עוד סמרטוט ומניח על משקוף החלון שבמטבח, כל-כך הרבה כסף השקענו ובסוף – חרא עבודה..  היא מכסה את הפנים עד העיניים בצעיף לח ומתכוונת לצאת לג'יפ, להתניע אותו, לשבת קצת במזגן ולהטעין את המכשיר הנייד שהתרוקן. חוט החשמל הראשי שנקרע בלילה השלישי לרוח, ניתק אותם. הצליחה להתקשר לחברת חשמל. לא יודעים מתי יוכלו לתקן. לא יכולים לעלות להר. אלונים נפלו על הכביש. אין מעבר. ניסתה להחליף מילים ידידותיות עם הקול חסר הסבלנות בצד השני של הקו. השיחה התנתקה. כשניסתה להתקשר שוב ענה לה צליל טרטור מוזר. משעה לשעה מצבם נראה מסובך יותר ורע יותר. תופסת עד כמה הם לא בנויים לניתוק אמיתי, עד כמה הם לא מוכנים למצבי חרום. הכל תלוי בחשמל - החימום, הקירור, המחשב, הטלפון, משאבת המים. בעצם, מה היא יודעת על שרידה? עולם שלם של חפצים, מכונות ואביזרים שמרכיבים את המושג 'בית' מאבד בבת אחת משמעות

.עם רוח כזאת, הוא אומר, כבר יכולנו לייצר חשמל משל עצמנו

.עצים מתכופפים ונשברים, שיחים נתלשים ועפים לכל עבר

.כל יציאה מדלת הבית מהווה סכנת נפשות

תכף תעצור, הם חושבים. כמה זמן כבר יכולה לנשוב רוח. את הכלבים המייללים באימה הכניסו הביתה. לפעמים ציפור אמיצה שמגיחה מהסבך מתרסקת על אחד החלונות מעוצמת המשב

הפרפרים נעלמו לגמרי. וגם העיזים והפרות שברגיל מסתובבות חופשי על ההר. איתם נעלמה הרועה הבדואית שמכרה להם מידי פעם כד חלב עיזים טרי-טרי, ממנה למדה להכין לבנה מעולה. חזירים לא מגיעים לחפור ולתחח את האדמה תחת .האלונים. איפה הם מסתתרים, היא שואלת, מתגעגעת לשגרת רחשי הלילה

הם מוצאים את עצמם סגורים בבית האטום, מהדהדים את עצמם מהקירות. יאוש שקט מתגנב ללב. היא לא יכולה לישון. שריקות הרוח מטריפות. התריסים מוטחים אל המסילות, חריקות ענפים נקרעים מהעצים, כיסאות פלסטיק בחצר נחבטים בקירות ומתגלגלים חזרה. הכל דופק ושורק וניטח וזועק

.פורצת שריפה על ההר שממול. רואים אותה דרך מסך האבק, הבזקים של אדום וכתום 

.מריחים את גלי העשן שנסחפים לכיוונם עם משבי הרוח המשתוללת

אחר-כך מגיע משב של קוצים. לא יודעים מאיפה. האוויר מתמלא בקוצים קטנטנים. כשהיא שוב רצה לאוטו חודרים הקוצים לכף ידה שבוערת בבת אחת בדקירות קטנות וכואבות. משפשפת ומשפשפת, מנסה להוריד שכבת עור יחד עם הקוצים

היא מארגנת שני זוגות משקפי מגן, ממשקפי שמש ובד טריקו מגופיה ישנה שגוזרת. את הבד היא מותחת ותופרת סביב מסגרת המשקפיים ויוצרת מין כובע גרב מעוצב. הפריט הראשון  בעולם האופנה של סוף-העולם, מגחכת לעצמה

הכלבים מייללים בשקט מול הדלת אך מסרבים לצאת

המזווה מתרוקן במהירות. צריך לחשב את האוכל הוא אומר, עורך ספירת מלאי ומקצה להם מזון יומי, שיספיק לשבוע נוסף. אופטימי, נהיית לי, היא אומרת, נזכרת במזווה העמוס של אימא שלה, בסיור שאבא ערך לה בנבכי המזווה. שתדעי, אמר. שתביני, אם אלך מהעולם הזה לפניה, את צריכה להכיר אותה ולקבל אותה ככה. אל תתווכחי עם זה. הכל היה במזווה שלהם, בכמויות, בעודף מוגזם. שלא יחסר, הייתה אימא שלה אומרת, וקונה עוד. ממלאת חוסר של שנות ילדות, ממלאת חסכים של ביטחון ואהבה בעוד זוג נעליים ועוד קופסת טונה, שעד שיגיעו לאכול אותה יפוג תוקפה.שלא יחסר. ואילו היא, אפילו בלי לדעת על המזווה הסודי ועל תאוות האגירה שהלכה וצברה תאוצה עם השנים, התנגדה לכל קנייה מיותרת. רצתה שיהיה בבית בדיוק את מה שצריך, שבארון הבגדים יתפסו מקום רק בגדים שבאמת לובשים, שלא יהיה סיר אחד מיותר ובודאי לא קופסאות שימורים, ערימות של מצרכים יבשים ומקפיא מפוצץ. כמה התווכחו על כך. כמה אוכל צריך להיות בבית? העיפה את המקפיא, נרתעת מקופסאות שימורים ומעודף ירקות ופירות שמרקיב במקרר. לא רוצה ארון מצרכים עמוס שיש צורך לבדוק את תאריכי הפג-תוקף שלהם. לא ממלא לה שום בור שחור, המזווה. היא לא אימא שלה, טענה. ואילו הוא לא יכול לשאת חוסר. לא יכול שיהיה לו בדיוק מה שצריך. ואם ירצה עוד? ועוד? ועכשיו? כמה ניסה לשים גבולות לתאוות העוד של הילדים כשהיו קטנים. עיניים גדולות/תשאיר לאחרים/תתחשב/תתאפק, שמעו ממנו לא אחת ליד השולחן. מי גמר את הגלידה? מי אכל את השוקולד האחרון? מי שתה את הכוס האחרונה של המיץ? היו שאלות שגורות בבית. אבל היא בשלה. מדודה בקניות. שונאת משקל עודף. האגירה מכבידה עליה. תמיד יש אוכל בבית, הייתה אומרת, גם כשאין

.ולא שמה לב לסמליות של המילים

כשעברו לבית על ההר, מחוץ לישוב, כשהשכנים הקרובים נמצאים במרחק שעה נסיעה בדרך-לא-דרך, הייתה חייבת לוותר ולדאוג למזווה יותר עמוס מבעבר. ועכשיו ביום העשירי לרוח, שסופה לא נראה באופק, במקרר לא נותר אף פרי או ירק טרי, בסלסילת תפוחי האדמה והבצל שוכבים גרגרי אדמה ושן שום צמוקה, במגירה של היבשים יש חצי שקית עדשים.. נרות אחרונים באריזת נרות גדולה במיוחד שרכשה לפני שנה. אמרתי לך? אמרתי לך? שמעה אותו רוטן, כמה פעמים אמרתי לך? צודק. מעניין מה יקרה עכשיו, חשבה. וכמו תמיד ברגעי קצה הרגישה את הצחוק מטפס בה ושר, אמרתי לך? אמרתי לך? כמה פעמים אמרתי לך

משהו בה אהב את הקצוות. את תחושת החיות שבאה איתם. את הגירוי שבמתח, מין עקצוץ שמופיע בשיפולי הבטן. אהבה מזג אוויר קיצוני. כשהייתה קטנה, והגשם לא היה מפסיק לרדת במשך יום שלם, הופך את האור לאפור שבולע את כל הצבעים, הייתה לוחשת לו, לגשם, אל תפסיק אל תפסיק, ארבעים יום אל תפסיק, נראה מה יקרה. בשרות הצבאי בסיני, אהבה את סופות החול הבלתי נסבלות, שהעלימו לכמה שעות את עולם החאקי החד-גוני המכוער תחת שמיכת חול סמיכה. אהבה את השקט שהיה משתרר עם הסופה, הפחד בעיניים, חוסר הוודאות, כשכל הגיבורים הגדולים מאבדים את ביטחונם המופרז, הדרגות על הכתפיים לא מנצנצות וההיררכיה נמחקת. לזמן קצר כולם באותה צרה, מתעטפים, מכסים פנים, אוטמים את הסדקים תחת דלתות המשרדים והחדרים של המבנים הארעיים. והיא צוחקת. נהנית. אוהבת את הסופה ואת הסוף שהיא מביאה אל סף דלתה

אבל שום דבר לא דומה לרוח שמשתוללת עכשיו על ההר . 'היזהרי במה שאת מתפללת אליו', עולה בה אימרה ישנה. רצית מזג אויר קיצוני? הנה לך אחד. אבל ממש

?אולי זהו סוף העולם שתמיד דברו עליו? אולי זה השינוי הגדול שמתחולל והנה הם נקלעו לתוכו

לפני כמה שנים עברו לבית הזה. חיפשו בית לפרישה. מצאו אחד, מפורק מחוץ לישוב, עמוק בחורש, דרך ג'יפים סלעית מובילה אליו. הכי מבודד שאפשר, בארץ הקטנה הזו. הרי אי-אפשר ללכת כאן לאיבוד, אמרה לו כשקנה מפות שטח מפורטות. תלך, תלך, תחשוב שהלכת לאיבוד- ואופס- תיתקל בכביש. בכל זאת, הפינה הזו הייתה נסתרת, בתוך קפל של הר, מעיין נובע חמישים מטר מהבית. בלילות כשרק אורות רחוקים קטנטנים מנצנצים אליהם, השמיים נדמים קרובים-קרובים ובאין ירח הכוכבים ממש בטווח נגיעה. לשמיים יד נושיט/כוכבים משם נוריד/נמאאלא את הכיסים/ מאאתאנות לילדים, ילדה בת ארבע שרה בקולי קולות על הנדנדה בגן, מניפה בכל הכוח את הרגליים קדימה ומקפלת באחת חזרה, מנסה להתנדנד גבוה-גבוה הכי שאפשר, בגילוי לא שגרתי של אומץ מצידה. נורא רצתה שיבנה לה כאן נדנדה כזו, על חבלים, אבל שתהיה מספיק חזקה לשאת את גופה ההולך וכבד

.ועכשיו אין חוץ, אין נוף, אין שמים, היום חשוך, האבק מסתיר את השמש

?האם הבית יתכסה באבק, ישקע באבק? אולי הם עומדים להפוך לתל ארכיאולוגי? זהו? נגמר

סגורים בבית, זמנם בידם, הם מקריאים ספרים בקול רם, בהמשכים. הוא מקריא לה ספר שירים אהוב. היא מקריאה לו את 'ההיסטוריה האבודה של היקום'. עם רדת הערב, הם מספרים בעל-פה, כדי לא לבזבז את הנרות האחרונים. בערבים האחרונים החלו לספר את חייהם, מרגע לידתם. מותר להמציא, היא אומרת, כדי שלא יתחמק בתואנה של קוצר זיכרון. אנחנו העדים האחרונים זו לחיי זה, אנחנו נושאים את הזיכרון זה של זו, הם מבינים, ומערב לערב התפיסה הזו מעמיקה וחורטת בהם  סימנים. נעלמות הטרוניות ההדדיות. שוכחים את הרוגזים הקטנים ואת ההתחשבנויות הקטנוניות. משהו חדש ממלא את החלל שביניהם, משהו חמים, עמוק, רך ומפתיע

​

חייבים מים. הוא הולך למעיין. קושר חבל ארוך לדלת ויוצא. כשיחזור יספר שבקושי מצא אותו, את המעיין. פני הקרקע משתנים ללא הכר, הוא אומר. קשה להאמין. נחכה עוד יום, היא מבקשת. אולי תיעצר. אולי יקרה משהו. מה? לא יודעת, משהו. הרשת הסלולארית  נפלה. אין קליטה, גם לא קו אחד. את הג'יפ אי-אפשר להזיז. הוא שקוע באבק, שגם חדר מתחת למכסה מנוע ועשה שם שמות. וגם אם היה מתניע, אין דרך. הדרך נעלמה תחת עצים שנעקרו וסלעים שהתגלגלו

אנחנו לא יכולים להישאר כאן, הוא אומר. לא משנה מה. כאן בטוח ניקבר. ואם נלך? אם נלך - אולי נגיע. לאן? לא יודע. אבל נלך. לפחות נרד מההר. נמצא עוד אנשים. אולי. נתחיל מחדש. והוא מתחיל לארגן את החבל שייקשרו בו אחד אל השני במותניים, ואליו יקשרו גם את הכלבים הממאנים לצאת, את הציוד המועט שייקחו איתם על הגב, ובעיקר מים

.הם יוצאים לרוח. ביחד. לא מביטים לאחור

נזכרת במשחקי השאלות של הילדות – אם הבית נשרף, מה תיקחי איתך לפני שאת בורחת? אלבום תמונות, היתה אומרת פעם. את 'הנסיך הקטן', אולי. מחברת ציור וצבעים, ללא ספק

​

עכשיו הם יוצאים לרוח כמו שהם, לא מביטים לאחור. אין עליהם חפץ אחד מיותר. מכוסים לגמרי מכף רגל עד ראש, משקפי מגן, צעיפים כרוכים סביב הראש והפנים

.קשורים, הם יוצאים לרוח יד ביד חסרי כל ולהם כל שזקוקים לו