אורה'לה
היא בת תשע כמעט. ישר בהתחלה של כתה ד' יהיה לה יומולדת.
החופש הגדול כמעט נגמר. חבל.
יש לה שיער חום-כהה גלי סביב פנים עגולים, טיפה מנומשים ורווח בין השיניים הקדמיות. אז מה.
היא מסתכלת על עצמה במראה שבמקלחת המשותפת בבית הילדים.
יש לה ניצנים קטנים. וזה קצת כואב. היא לא מסכימה יותר להתקלח עם הבנים.
היא הצליחה לדבר על זה בסוד עם כל הבנות, גם עם הקטנות, נירי עזרה לה, אפילו שנירי דווקא הייתה רוצה להמשיך לראות לבנים, וכולן החליטו ביחד שהן לא נכנסות יותר למקלחת עד שהבנים גומרים, ורק אז הן יתקלחו. כל יום.
היא יודעת שייקח זמן עד שהמטפלות ישימו לב למרד הקטן שלהן, נגד כל החוקים, ואז כבר יהיה מאוחר מדיי להחזיר אותן למקלחת משותפת.
אורה'לה ממשיכה להסתכל על עצמה. היא לא הכי יפה היא חושבת. נירי עם התלתלים הצהובים והעיניים הכחולות והאף הסולד, היא ממש יפה. אבל אורה'לה חמודה בעיני עצמה. נדמה לה שהיא דומה לאנה פרנק. בדיוק היא קוראת את היומן שלה מהמסתור מהחיה הנאצית והסיפור כל כך יפה בעיניה. והיא מרגישה שהייתה יכולה להיות בדיוק ילדה גיבורה-חכמה כזו. יש בספר תמונה של אנה, וכשהיא מסתכלת על עצמה במראה עכשיו, היא בטוחה שהיא לגמרי דומה לה בחיצוני וגם בפנימי. כן, היא הייתה יכולה להיות אנה, עם העיניים החומות שלה והעור החיוור והשיער החום-כהה הגלי. כן, היא גם תתחיל לכתוב יומן.
אורה'לה יודעת לכתוב ממש טוב.
הנה, הן כתבו עכשיו עוד הצגה, אורה'לה ורותם ונירי ולאה'לי, ובעוד כמה ימים יזמינו את כל הקבוצה למסתור שלהן בסבוניות ויציגו לפניהם. לאה'לי אומרת שההצגה עוד לא מספיק מוכנה, אבל אורה'לה חושבת שצריך להספיק להציג לפני סוף החופש.
כשהן חבורה כזאת של חברות-הכי-טובות, לא אכפת לה בכלל מה חושבים עליה, ומה המטפלות מרכלות. היא בדיוק הייתה בבית שימוש כשהן ניקו את חדר האוכל אחרי ארוחת בוקר, כשכל הילדים כבר התפזרו ולא שמו לב שהיא שם, והיא שמעה את שרקה אומרת לרינקה שאורקה'לה נורא מסכנה. למה היא אמרה את זה? מה היא כבר יודעת? אורה'לה בטוחה שלא גילתה לאף אחד. ממש לאף אחד. אף מילה. היא נשבעה לשפרה'לה שלא תגלה.
היא שומעת את נירי צועקת לה מבחוץ. קוראת לה שילכו ביחד לחדר.
ככה יהיה להן עוד קצת זמן לפטפט כי חדר ההורים של נירי בשיכון ותיקים קרוב לשלה.
וככה הן ילכו לאט-לאט והזמן יעבור מהר-מהר אבל הדרך תהיה ארוכה-ארוכה.
גם נירי לא ממהרת להגיע לחדר. אורה'לה מרגישה את זה עליה. לנירי יש עוד שלוש אחיות ושלושה אחים והיא תקועה בדיוק באמצע. לאורה'לה יש אחות אחת, שפרה'לה ואח אחד גדול, עזריה, ואין לה אבא.
אז לפעמים היא מקנאה בנירי שיש לה כל-כך הרבה אחים ואחיות וגם סבא וסבתא, ודודים ובני-דודים, וכשהם נפגשים כולם בחדר, אבא של נירי מוציא אקורדיון וכולם שרים ושמחים. אז למה נירי בורחת מהחדר בוכה ומסתתרת? אורה'לה כבר ראתה אותה כמה פעמים. היא גם ראתה מרחוק שהדוד של נירי נתן לה קובייה של סוכר כדי שתירגע. אבל אורה'לה עוד לא שאלה אותה מה קרה. כשנירי תרצה היא תספר. גם לאורה'לה יש סודות שהיא לא מספרת לאף-אחד.
היא מקווה שאימא תהיה לבדה בחדר. אימא קוראת לה אור קטן שלי, ומפנקת ומאכילה ולא שואלת יותר מדיי שאלות. רק אורה'לה יודעת שאימא, אפילו שהיא רק עובדת בלול, קוראת מלא ספרים ומספרת סיפורים נורא יפים וגם כותבת שירים. השם של שפרה'לה זה מסיפור של הסופרת דבורה בארון שאימא אוהבת. אורה'לה עוד לא קראה אותו כי אימא אומרת שהיא צעירה מדיי ולא תבין. אורה'לה נולדה שבועיים אחרי שמתה דבורה בארון ובגלל זה אימא נתנה לה את השם – אורה, כדי שתכניס אור לחייה. אימא סיפרה לה את זה. אולי אורה'לה גם תהיה סופרת גדולה פעם. אימא אומרת שבטח, ומחייכת בעיניים עצובות אל אורקה'לה שלה.
אורה'לה יודעת שכשאימא נהיית כל כך עצובה ורחוקה וזקנה, סימן שהיא נזכרת בתאונה ובאבא, ובעזריה, שכולם אומרים שמאז התאונה נדפק לו המוח ובגלל זה הוא לא הלך לצבא ואין לו בכלל חברים והבנים ממציאים עליו שירים מגעילים. פעם הוא הטביע את הגורים של קטי שלה בבריכות הדגים. בתוך שק. טיפש אחד. אם היה להם אבא, הוא לא היה מעיז. ואתמול אווה מהשל"ת, שסידור עבודה שלח אותה להיות מטפלת של כיתה ג', אפילו שהיא לא יודעת לשטוף ריצפה כי לא נולדה עם המגב ביד, סיפרה למטפלות שתפסו את עזריה הדפוק הזה מציץ לצריפים של הבנות. ישר עשו לה ששש... כי ראו שאורה'לה מקשיבה. אורה'לה שתקה כמו דג. היא בטוח לא תספר לאווה שעזריה הוא אח שלה.
אז כשאימא נהיית עצובה אורה'לה ישר רוצה אימא אחרת צעירה וריחנית ושמחה.
אורה'לה לא זוכרת את אבא.
אבל רק שעזריה המגעיל הזה לא יהיה בחדר עכשיו וירצה לנשק אותי על הפה.
ואם יהיה אז כדאי שלפחות יהיה עם מכנסיים ולא בתחתונים האפורים המגעילים שלו.
ושיום שישי בערב לא יגיע אף פעם. ואם יגיע אז שאני יצליח לא לישון בחדר. אני מוכרחה למצוא תירוץ עד יום שישי, איך לא לישון בחדר ולהישאר בבית הילדים. כי אם הוא עוד פעם ייכנס למיטה שלי, מה? מגעיל מגעיל מגעיל. אני ידחוף אותו בכל הכוח ואז הוא שוב פעם ייכנס למיטה של שפרה'לה ובתחתונים שלו כבר תהיה בליטה גדולה כזאת וקשה. מרגישים את זה כשהוא מתקרב. וגם הריח שלו מסריח. מסריח אחד. ואז שפרה'לה תדחוף אותו ואז נשמע את אימא לוחשת בבכי עזריה תפסיק עזריה תפסיק ואני ישים את הכרית על הראש וגם את הסדין כי אני לא רוצה לשמוע שום דבר יותר אף פעם. בבוקר נלך לאכול ארוחת-בוקר של שבת כל המשפחה ביחד בחדר האוכל הגדול, ובדרך לשם שפרה'לה שוב תלחש לי להישבע לה לא לספר לאף אחד בעולם, אבל ממש לאף אחד.
ואני יחכה על הרחבה של חדר האוכל לחברות שלי שאפשר לדבר איתן על הכל והן לא נוגעות איפה שלא צריך ואנחנו נהיה לעולמים החברות-הכי-טובות והילדות-הכי-טובות בקיבוץ ובארץ ישראל ובאסיה ובעולם וביקום ובכל הגלקסיות.
*
שעת צהריים חמה קופחת.
נחמה יושבת על השרפרף בכניסה לחדר, חולצת באיטיות את נעלי העבודה החומות הכבדות.
בת ארבעים ותשע, וכבר מרגישה זקנה.
יום-יום, מיום שעלתה לגבעה זו, מידי בוקר בחמש, היא מתייצבת בעבודה.
בימים הראשונים לעלייתה הלכה להיכן שנשלחה על ידי סדרן העבודה.
למכבסה, למטבח, לרפת, לכרם.
דייקנית כזו, צנועה וחרוצה, בעלת כוח ואינה דורשת שום זכויות מיוחדות.
לאחר שבחנו את עבודתה ועמדו על טיבה, היא יודעת לעבוד, אמרו,
התבקשה להצטרף לצוות בית התינוקות. לניסיון, אמר לה סדרן העבודה.
לא, אמרה.
אולי בפעם היחידה שהעיזה בשלושים שנה.
עם תינוקות, לא.
מאז היא בלול, עם האפרוחים.
נחבאת אל הלולים, היא מגחכת לעצמה על עצמה.
מעולם לא חלתה, לא השתמטה מתורנות או מגיוס שבת, לא החסירה יום עבודה,
מלבד כאשר כרעה ללדת. וגם אז לא האריכה, החסירה בדיוק את הימים הקצובים ליולדת.
שבעה על שעיה לא ישבה. למחרת ההלוויה קמה לאפרוחים שלה כרגיל.
מעולם לא התלוננה. גם לא על עזריה, שמאז התאונה אין ממנו מנוחה.
אך העייפות גוברת, נאנחת נחמה, ומשתהה עוד רגע על שרפרף העץ הישן, שקועה בשרעפיה.
לרגע היא שוב נחצ'ה הקטנה בשמלה דהויה ונעלים בלויות
רצה אל השדות הירוקים, אל הנחל, לעוף עם ציפורים
אחריה קוראת האם בקול ענות
מצלצלים החלונות
בחלומותיה נחצ'ה היא
אילת עם שמשיה כחלחלת
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק
רוצה נחצ'ה עם האווזים לנדוד
עד שיחשיך היום מאוד-מאוד
וגם האב שחור מפיח, בקורנסו מטיח
הביתה חיש, היום לא חג
יש לבשל את המרק,
צריך קיסמים עוד לבקע
צריך את התינוק לנענע...
נחצ'ה הקטנה, אוחזת בזנבם של אווזי הבר, נדדה לארץ החמה, המובטחת.
התעופפה מהחצר הצפופה הומת התינוקות, מהרעב והבורות,
למדה את השפה העברית, התאימה עצמה לתקוות ולשאיפות.
על ביתה לא סיפרה, אך את שיריה של קדיה הקריאה לבנות שוב ושוב.
פתחו את השער פתחוהו רחב
עבור תעבור פה שרשרת זהב
אבא ואימא, ואח ואחות,
וסבא וסבתא ודוד ודודה,
ונכדים ונינים
במרכבת פנינים.*
אלא, שכל אלה שלה לא עברו בשער, נשארו מאחוריה ולא שרדו.
בעבודה קשה הטביעה את עצמה מאז. לשכוח.
ובספרים היא מטביעה עצמה.
מאוחר התחתנה, אחרי שלא פסקו הרינונים על רווקותה המתמשכת, ולא מתוך התאהבות.
והיא הרי הייתה ממשיכה להלך בין הלול לכורסא וערימת הספרים המתגבהת לידה,
ומסתפקת בכך,
ואולי אפילו כתיבתה לעצמה הייתה מבשילה לכדי משהו ראוי.
את שעיה הכניסה לתוך חייה כמעט בעל כורחה ועתה מאין יבוא עזרה?
ייסורים, רבנית, התאנחה אלקה-שרה,
ייסורים באמת, עונה לה הרבנית בלי קול.**
ובנותיה תלויות בה. ואין הצלה.
*
ואלה הילדות שהקיבוץ הציל -
סתם, במקרה -
מיד מונפת, מיד פולשת, מיד דוחה, מיד חובקת, מיד מורה, מיד הורה.
אלה הילדות שהקיבוץ הציל,
לא בחום ורחמים.
אלה הילדות שהקיבוץ הציל -
אלה שהכירו את הגשם וריח הדרים, את הקיץ והרוח ושמות כל הפרחים,
סוסים וחרקים, ציפורים שנודדות, בריכות דגים ואור ירח, צל של סדריות,
אלה לא ניצלו ממכה ומבדידות,
ותמיד נשאר בהן אותו חיפוש נואש
שמישהו יראה
שמישהו יאהב
שמישהו יגיד
מילה של
א ה ב ה
*
קהל קטן עומד סביב תלולית העפר התחוחה בבית הקברות,
הנראה כאי ירוק בים השדות צהובים.
אור, כמעט בת חמישים, בבגדים שחורים רחבים וארוכים, למרות החום הכבד של סוף אוגוסט, עיניה מוסתרות במשקפי שמש כהים.
שלושים שנה לא באה בקהל הזה, לא פסעה על המדרכות האלה.
לא אבוא כל עוד עזריה חי, נשבעה לאימא.
התלולית קטנה. אימא הלכה והצטמקה במשך השנים, כמעט נמוגה.
ואילו אני, היא חושבת, הלכתי ותפחתי, כמו היהודי הזה בעיירה שאכל ואכל ושאף להיות שמן, כדי שכשיבעירו אותו הגויים בפרעות, יהיה למדורת ענק שתיראה למרחוק, שלא כמו אביו, שכה רזה היה, שבבוערו היה למדורה קטנה חסרת משמעות.
הלכתי ותפחתי עד שכמעט נעלמתי.
רק אתמול הניחו את המצבה על הקבר של עזריה.
והיום הניחו את רגבי עפרה של אימא,
שכל חייה שמרה עליו, איתו נשמה בקושי ובלעדיו כבר לא ידעה איך.
אור מוציאה מכיסה נייר לבן מקופל, מישרת אותו
ומתוכו קוראת:
הכרתי אישה אחת שנהפכה לציפור אחרי שכבר כמעט נהפכה לכורסא,
לכורסא עצמה עליה ישבה שנים,
בה קראה וזכרה והניקה וחיבקה וחמלה והתעצבה והתאבלה ושמחה והרדימה וכעסה ובישלה
ואולי, אולי אהבה.
כמעט נסגר כל הרווח בין הגוף שלה לבין הכריות.
הבגדים שלבשה התאחו במשך השנים עם בד הריפוד הדוהה,
אחוריה וירכיה התרככו, הגב התעגל לתוך המשענת.
רק העיניים עוד התרוצצו משוטטות, מחפשות, מנצנצות.
יום אחד,
כשכבר
כמעט
נהפכה
לכורסא
עצמה,
דהויה ונוחה,
יום אחד הגוף התרוקן, הבטן התחללה, השדיים הצטמקו, העור יָבָש וחורָץ -
אולי זה לא קרה בבת-אחת, לא שמתי לב -
האף והפה התחדדו, ומבין השכמות, עלו וצמחו זוג כנפיים.
היא הניעה אותן, בכלל לא מופתעת.
קול משק נשמע, אבק של בד נקרע, חוטים ניתקים, נוצות באוויר,
מתוך קליפת הגוף המתפורר עלתה ציפור גדולה, לבנה.
פתחתי לה את החלון.
רגע עמדה על המשקוף, הביטה בי לשנייה
ועפה לה.
אני בטוחה שחייכה.
*מתוך "הילדה אילת" ו"פתחו את השער"/קדיה מולודובסקי
**מתוך "מדנים"/דבורה בארון