שתיקה
טשה יושבת על סלע הבזלת הגדול ליד בית הקברות. הסלע שלה. יש לה היום יומולדת. שבע עשרה.
מאחוריה הפרדס, אפל ושתוּק. וגם טשה שותקת. כמו הפרדס היא שותקת.
היא בוהה ביופי הזה, בצבעים המתחלפים כסדרם, במחזוריות שאינה משתנה לעולם.
השדה המשתפל מבית הקברות לוואדי כבר צהוב לגמרי, למרות שרק התחיל הקיץ. טשה רוצה לשבת שם עד ששוב יחל לרדת גשם והשדה שוב יוריק ושוב יאדים מכלניות. היא נשכבת על הסלע, על הגב, עוצמת עיניים מול השמש השורפת.
מארץ קרה הגיעה לכאן. שם, בחורף, השלג מכסה את האדמה בשמיכה לבנה וכשיוצאת השמש היא חיוורת ובקושי מאירה את צמרות עצי הערמונים.
הבטיחו לה שמש צהובה חזקה, חמה וטובה. סיפרו לה על תפוחי-זהב ועל ילדים שזופים במכנסים קצרים, על חלונות פתוחים כל השנה. לימדו אותה לכתוב עברית באותיות דפוס ילדותיות, ולהתגעגע לבית שלא הכירה.
ושם חדש נתנו לה, רותם, בגלל השיח המדברי היפהפה שיודע להישאר בחיים גם במקום הכי יבש וחם בזכות מערכת השורשים הכפולה שלו.
עכשיו על הסלע החם, בעיניים עצומות, טשה מספרת לרותם סיפור.
את בת שמונה, היא מספרת, ושוב את בורחת מבית הילדים בצהרים,
כשכולם נחים, רצה על הכביש הרותח מהר-מהר ונבלעת באפלולית הקרירה של הפרדס, מחפשת את המסתור. ריח אשכוליות רקובות מעקם לך את האף, באוזניים שלך רשרוש העלים הנמעכים תחת כפות הרגליים.
הוא כבר מחכה לך. מישהו ראה אותך? את מניעה את הראש מצד לצד.
תרדי על ארבע. ואת יורדת. דוקר לך בברכיים. הריח הרקוב דוקר לך באף. וגם תורידי את המכנסיים. וגם את התחתונים. ואל תסתכלי עלי.
את מורידה.
ולא מסתכלת. עוצמת חזק את העיניים.
את מרגישה אותו נצמד אלייך מאחור, תופס אותך במותניים בידיים דביקות, מזיעות, ומושך אותך אליו בכוח.
צעקה חנוקה נפלטת לך. שְתקי, הוא מסנן. את נושכת את השפתיים.
גל כאב חד מפלח אותך
ועוד אחד
ועוד אחד
בליל קולות צחוק וצעקות מקיף אתכם לפתע
הוא מרפה ממך בבת-אחת
ואת נשמטת על מצע העלים כמו בובת סמרטוטים
פורחת לך הנשמה נעתקת הנשימה
קפואה במקום
את שומעת את הצעדים הרצים מתרחקים
רסיסי הלעג ניתזים מסביב ונמוגים
את מכורבלת בדממה
כמו עובר כפות הידיים על האוזניים והראש בין הברכיים.
כשפקחת לבסוף את העיניים, נצנוצי האור כבר לא זהרו בין העלים,
בפרדס התעבתה האפלולית.
קמת לאט לאט, מרימה את התחתונים הלבנים
ואחר-כך את המכנסיים הקצרים.
ראית זרזיף דם שהתייבש לך על הירך,
באצבע רטובה ברוק שפשפת אותו, עד שנעלם.
הברכיים שלך שרוטות. וגם כפות הידיים.
נפלתי, את מתכוונת לענות אחר-כך, כשישאלו אותך, התחלקתי על הכביש.
הנחת יד קפואה על הגרון. לא יוצא לך קול. ניסית שוב.
לא. נאלם לך הקול.
השמש התחילה לשקוע כשיצאת מהפרדס.
רצת לבית-הילדים ועד שהגעת, כמעט נגמרה ארוחת הערב.
איפה היית עד עכשיו?
משכת בכתפיים בתשובה והתיישבת במקום הקבוע שלך.
צלחת הפלסטיק התכלכלה חיכתה לך, מתוכה מביט בך עיגול השמנת וקוביית הגבינה הלבנה במרכזו.
הרחת את ריח הקקאו הפושר שבספל הצהבהב,
ומראה הקרום המקומט שנרקם על פניו גרם לך להחוויר.
בקושי הספקת לזוז אחורה עם הכיסא לפני שהקאת על הרצפה.
המטפלת שמה לך יד מחוספסת על המצח לבדוק אם יש לך חום ושלחה אותך בקול קשה למקלחת ולמיטה, ואמרה לך שאחר-כך תקרא לאימא, שתבוא לשבת לידך, כי את חולה, כנראה, וכשחולים לא הולכים לחדר של ההורים. וגם שמעת אותה מסננת משהו על החדשים האלה שלא מבינים מה זה קיבוץ ולמה דווקא עליה צריכה ליפול הילדה הזאת, שעושה מה שהיא רוצה כאילו אין לה מספיק צרות והיא כבר דיברה עם ועדת חינוך בעניין הזה.
כל אותו ערב לא יצא לך קול. וגם לא בימים הבאים, ובאלה שאחריהם. הרופא אמר שזו רק התקררות של מיתרי הקול, אופיינית לעונת מעבר, לשתות הרבה תה חם עם לימון ותוך יומיים-שלושה תהיי בסדר, הבטיח. היומיים-שלושה עברו והקול לא חזר. הלכת עם כולם כל בוקר לכיתה ורק הקשבת, ולא הצבעת בכלל, אפילו כשידעת את התשובות. בהפסקות לא השתתפת במשחקים. הגעת עם כולם בזמן לארוחות וניקית וסידרת ועשית את כל מה שצריך. אבל בשתיקה. אחרי כמה ימים התחלת להתרגל לשתיקה, ולא היית צריכה יותר להתאמץ להיות חלק מהחבורה הרעשנית הזו. וגם פחות שמו לב אליך, ולא יכלו לצחוק יותר למבטא הזר שהשתרבב לך לדיבור ולא הצלחת להיפטר ממנו. עברו עוד כמה ימים, וגם הילדים התחילו להתרגל לשתיקה שלך, והפסיקו לפנות אליך. וגם המורה והמטפלות. הפכת למין נוכחת-נעדרת. באופן מוזר היה לך טוב בפינה השקטה שלך. התעטפת בשתיקה כמו בשמיכה נעימה, מגוננת. חברת הילדים, החוקים, המטפלות – כל מה שהיה כל-כך זר ומפחיד, הפך עכשיו, איכשהו, לפחות מאיים.
כשהשתתקת, הזמן כאילו נעצר, ואת עצרת יחד איתו, מתבוננת, מנסה להבין את העולם הזה, שמאז שנזרקת לתוכו - לא עמדת בקצב שלו.
עכשיו הייתה לנו הזדמנות, לוחשת טשה לרותם, ללמוד את השפה שבין המילים, את הרמזים, את הצחוקים, את הכוונות הנסתרות, את המהירות של ההתרחשויות, את הרעש. אפילו את אור השמש החזק, שחלמנו עליו בגעגוע, היינו צריכות ללמוד, שהוא חושפני כל-כך, שאין ממנו מסתור.
רותם, שתקת ושתקת ושתקת, עד שהתערפל הזיכרון ולפעמים לא ידעת אם מה שקרה בפרדס באמת קרה או שרק המצאת כדי שתוכלי להשתתק וזהו.
כששאלו אותך מה את צריכה,
רצית לומר – צרחה,
אני צריכה צרחה.
אך אין לי קול. זה הכל.
רותם, לוחשת לה טשה, על סלע הבזלת החם שליד בית הקברות והפרדס, זה קרה. ואנחנו צריכות להמשיך הלאה. אנחנו צריכות להמשיך לצמוח, כי יש לך חיים שנמצאים בהמתנה, אנחנו צריכות למצוא את המילים של הסליחה.
אהיה מהנדסת גשרים
גשר של סליחה אבנה לי מעל נהר האימה ומפל הכלימה.
הנהר יזרום שם מתחת, בעוצמה משתנה.
בתחילה יהיה זה גשר חבלים, מתנדנד תחת רגליי
כל רוח קלה מאיימת עליו ועליי.
צעד-צעד ארחיב את הגשר ואייצב אותו,
אוסיף לו חיזוקים, אגביה את המעקים
עד שאוכל לפסוע עליו בביטחה.
רעש המפל שוב לא יחריש את אוזניי
וכשאגיע לגדה השנייה,
ארד לנהר לטבול קצות בהונותיי
במים הזורמים בנחת
ואחייך.