אמנות מרפאה

בתעלת סואץ התנהלה מלחמת התשה,

מכל הבנות של כיתה ח', רק רותם עדיין לא קיבלה.
בהלוויה של איתי זה קרה. בשמש, בטקס הצבאי בתל-השומר, כשהזיעה בחולצת הגולף הירוקה וייללה לתוך השרוול של אבא.

 

ערב קודם, באמצע ארוחת ערב, בחדר-אוכל של חברת הילדים, מישהו בא לספר שאיתי נהרג, שהג'יפ שלו התפוצץ על מוקש ליד התעלה. ישר רצה לחדר שלה, שמה את הכרית על הראש. רק לבכות ככה בשקט בחושך ולא לצאת החוצה ולא לקום ואולי זה יעבור.

היא לא הכירה אותו ממש טוב, את בן הדוד שלה. הם נפגשו לפעמים אצל סבא וסבתא, כשהיה בא מהצבא. פעם אחת הוא אפילו דיבר אליה, אחרי הטיול השנתי לרמת הגולן, בכיתה ז', כשקיצרו את הדרך בסוף היום ונכנסו בטור ארוך לשדה קוצים, עוברים אחד- אחד מעל לגדר התיל, ולנה, המורה האהובה שלה, שהלכה אחריה בטור דרכה על מוקש והיא, רותם, עפה קדימה לתוך שיחי הפטל ונוני, שהיה המאסף, עף אחורה עם רסיס בחזה ולנה אמרה, אין לי רגל. אז במוצאי השבת שאחרי הטיול,  כשאיתי בא, סבתא סיפרה לו הכול בלחש צרוד ליד השולחן במרפסת על כוס קפה קר וגלידה ביתית שהכינה משמנת אמיתית וביצים. ואיתי הסתכל עליה וחייך ואמר, ככה, רותם, בגילך עולים על מוקש?  והיא חייכה בחזרה ולא אמרה כלום. גם לא אמרה לו שבגילה, אחרי שעולים על מוקש, כשעוצמים עיניים בלילה, רואים אבנים באוויר ושומעים את לנה אומרת עוד פעם ועוד פעם, אין לי רגל. גם לא ספרה לו שהרגלים שלה מנוקדות באינספור קוצים קטנים של פטל.
ועכשיו רצתה לחייך אליו ולומר לו, איתי, ככה בגילך עולים על מוקש? ועוד מתים מזה?

לא מספיק אבא שלך? לא מספיק? איך אפשר לעשות לסבתא דבר כזה?

עכשיו היא שוכבת בחושך עם הכרית על הראש, מפחדת נורא, שומעת קולות מחפשים אותה,

סבתא שלך רוצה אותך.
הלכה לאט-לאט לחדר. לא להגיע. לא לפתוח את הדלת. שהחדר לא יהיה מלא אנשים מתלחשים, מושכים באף. שסבתא לא תקום אליה. שלא תחבק- תישען עליה. שלא תרטיב אותה בדמעות.
רות'לה, רות'לה, מה יהיה?
סבתא נשענה עליה בכל משקלה ורותם, החזיקה אותה כאילו רק שתיהן נשארו בעולם.
סבתא החזקה שלה כל-כך רפויה.
מצאה עצמה פוזלת לפינת הזיכרון שעל הקיר,
סבתא'לה, סבתא'לה, מה יהיה?

אחר-כך בטקס בתל-השומר סבתא כבר עמדה זקופה כמו תמיד, עם כובע שחור קטן, עם הארנק הקטן על הזרוע, מוחה מידי פעם דמעה מתחת למשקפיים בממחטה לבנה,

ואילו היא, ייללה בלי הפסקה לתוך השרוול של אבא עד שאימא מצידו השני סיננה

מספיק, נו, תמיד את מגזימה.
אבל הכל היה כל-כך מוגזם. החום הזה בתחילת ינואר. השיירה הארוכה לירושלים. הצפיפות בבית-הקברות. השומרים של שר הביטחון שדחפו אותה מסבתא ומהקבר הפתוח. הגאווה. המילים הנישאות. הקליקים של המצלמות. השפתיים של אבא קפוצות בשריקה חרישית גבוה מעל כל הראשים. הרטיבות המעצבנת הזו בתחתונים.

כשנגמר, בשירותים של הר הרצל, לפני הנסיעה הארוכה חזרה הביתה,

שם בשירותים הציפה אותה שמחה פתאומית ענקית כזו.

אימא, קיבלתי, רצתה ללחוש בהתרגשות. קיבלתי, קיבלתי

התמונה של איתי עם חיוך מאיר, נתלתה בפינת הזיכרון בחדר לצד אהוביה המתים של סבתא.
וכל אחר-צהריים, במרפסת, סבתא אמרה,

 נו, רות'לה, מה כבר אכלת היום, לפחות תאכלי גלידה שהכינותי משמנת אמיתית וביצים

יום-הזיכרון 2000